היסטוריה

תיאור

העיר קובה היא אחד ממרכזי הדיאספורה היהודית בקווקז המזרחי. היבט היסטורי מרכזי ששופך אור על מקור הקהילה הזו הוא חלוקתה לחמש קבוצות, הנקראות על שם מקומות מוצאן: גיל-גוטי, קוסארי, גיליאקי, שווקאני וגרצ'אי-גטאי. (מאמינים כי פעם היו בקובה אחד עשרה קבוצות, וכביכול נבנו אחד עשר בתי כנסת, אחד לכל קבוצה. עם זאת, כיום איש אינו יכול לאשר זאת.)

נציגי כל קבוצה מציינים תאריכים שונים להקמת הקהילה. לדוגמה, הגרצ'אי-גטאי טוענים כי יהודים התיישבו בקובה לפני למעלה מארבע מאות שנה. קבוצת הגיליאקי טוענת כי זה היה לפני 200–250 שנה, בעוד הגיל-גוטי מצהירים כי אבותיהם התיישבו בקובה במהלך שלטונו של באקי חאן בסוף המאה ה-18.

כבר הזכרנו כי יהודים שנמלטו מאינקוויזיציה הספרדית התיישבו תחילה בעמק גטין ולאחר כמאה שנים התפזרו לאזורים שונים בקווקז המזרחי. עצם השם "קבוצת גטין" מרמז כי מדובר בצאצאי מתיישבים מעמק גטין. תמיכה לכך נמצאת בכך שהתקופה המוזכרת (כ-400 שנה) תואמת את הופעת הקבוצה בקובה. לפיכך, חברי קבוצה זו הם ככל הנראה צאצאים של יהודים שנמלטו מספרד והתיישבו בעמק גטין לפני כ-500 שנה.

באשר לקבוצת הגיליאקי (או אחרות), לפי זקן בן למעלה מ-90, אריה חנוך, קבוצה זו היא צאצאית של חמש משפחות רבניות שהגיעו לקובה מברדיצ'ב לפני 220–230 שנה לבקשת משלחת מקובה שביקשה רבנים לאחר שפוגרומים השאירו את הקהילה ללא מנהיגים רוחניים. מסגרת זמן זו תואמת את חזרת היהודים לקובה לאחר מותו של נאדיר שאה. אריה חנוך טוען כי, "ככל שהוא זוכר", המסורת אומרת: "...לאחר האירועים הנוראים בקובה, לא נותר אף רב אחד, ולא היה מי שינהל את התפילות בבית הכנסת. חמשת הרבנים הללו, עם הגעתם לקובה, שיקמו את החיים הרוחניים של היישוב. מאוחר יותר הגיעו רבנים גם ממקומות אחרים." חנוך אומר כי הוא צאצא של אותם חמשת רבנים, כאשר סבא-רבא שלו היה הרב יעקב, סבו היה הרב עובדיה ואביו הרב ישוע – כולם נשאו את שם המשפחה חנוך. אביו היגר לארץ ישראל ב-1894, הוא מוסיף.

לגבי מקור הקהילה הקובנית, יש לציין כי רוב חבריה הם צאצאים של אלה שחיו בכפרים כמו גיורז, שודוק, חינאלוג, סיויוב, יוצ'-גיון, קונאק-קנט ואחרים. רבים מהכפרים הללו היו מיושבים אך ורק ביהודים.

המסורת מספרת כי במהלך פלישת הערבים בראשות חזרת עלי, תושבי כפרי השהדאג נאלצו להתאסלם. רק יהודים שחיו בכפרים מעורבים עם שבטים שכבר התאסלמו הצליחו להימנע מהמרה בכפייה. מבלי לדעת כי עדיין נותרו כופרים, הערבים לא בדקו כפרים אלה מקרוב. אם הם נכנסו, השכנים המקומיים, שכעסו על כובשיהם, הסתירו את "היהודים שלהם". קברים יהודיים ששרדו בכפרים אלה מעידים על נוכחותם. המסורת מספרת גם כי הפולשים נתנו ליהודים שלושה ימים להחליט על המרה, ואלה שסירבו נרצחו. עם זאת, רבים הצליחו לשמר את זהותם היהודית. לאחר שהשקט חזר לאחר פלישת חזרת עלי, היהודים ששרדו עזבו את שהדאג והתיישבו בקיון-צ'אל.

כך החל הירידה של היהודים מהקניונים ההרריים.

לאחר זמן מסוים, תושבי יישובים אלה סבלו מאותו גורל כמו אבותיהם משהדאג, הפעם מידי תמרלן ופולשים אחרים. רבים הצליחו לברוח והתיישבו בגילגוט. עם זאת, גם שם סבלו היהודים מרדיפות רבות. לאחר מותו של פת-עלי חאן, כאשר השלטון בקובה עבר לאחיינו באקי חאן, הוא אפשר ליהודי גילגוט לעבור לקובה לצד אחיהם בדת. כך נוצרה קבוצת גילגוט.

קבוצת קוסארי מורכבת ממתיישבים מהכפר קוסארי שעברו לקובה במהלך שלטונו של באקי חאן.

למרבה הצער, אין נתונים על מקור קבוצת שווקאני. עם זאת, ידוע כי הקהילה הקובנית – כל קבוצותיה – התמלאה גם על ידי מתיישבים מכפרים שונים בהרי אזרבייג'ן וכפרים סמוכים כמו גיוג-צ'אי, סיויוב השנייה, גילון, מרד וערים כמו שמאחי ואחרות.

החלק היהודי של קובה, המכונה הסלובודה, שונה שמו לסלובודה האדומה (קראסניה סלובודה) תחת השלטון הסובייטי.

כיום, קהילה זו מונה מעט פחות מעשרת אלפים נפשות. עולה השאלה: מדוע נותרה הקהילה הזו בגודל דומה במשך עשרות שנים? הסיבה היא ששטח הבנייה של קראסניה סלובודה מוגבל, והרשויות שולטות בכך בקפדנות. היהודים אינם מעוניינים לעבור לחלק המוסלמי של קובה, וככל הנראה לא יורשו לעשות זו. בנוסף, הזדמנויות התעסוקה בקובה מוגבלות לקולחוז אחד, מפעל שימורים ומפעל למוצרים אמנותיים (שטיחים). גורמים אלה מאלצים את יהודי קובה לעזוב לערים תעשייתיות באזרבייג'ן וברפובליקות סובייטיות אחרות.

גורם נוסף הוא הרצון החזק של צעירים לעזוב את הפרובינציה. במיוחד, סטודנטים לעיתים קרובות אינם חוזרים לאחר סיום האוניברסיטה או ההשכלה הטכנית, שכן הם אינם יכולים ליישם את כישוריהם בסביבה פרובינציאלית. נסיבות אלה שומרות על אוכלוסיית היהודים בקראסניה סלובודה ברמה דומה לזו שהייתה בתחילת השנים הסובייטיות.